הנצרות 21.11.14
הדת בעלת מספר המאמינים הגדול בעולם (2.3 מיליארד מאמינים). נוסדה בארץ ישראל לפני כאלפיים שנה, והתבססה על הנצרות הקדומה הדמות המרכזית בנצרות היא ישו הנוצרי. הנחשב הן למשיח ישראל, והן להתגלות אלוהית ישירה בדמות אדם
שמה של הדת בעברית נגזר כנראה משמה של העיר נצרת, העיר שבה גר ישו עם משפחתו רוב ימי חייו, על פי הכתבים הנוצריים (אם כי על-פיהם הוא נולד בבית לחם(
עיקרי האמונה הנוצריים
הנצרות רואה את האלוהות כמורכבת משלושה - האב (אלוהים), הבן (ישו, הנחשב לבן האלוהים) ורוח הקודש (מעין השראה של קדושה) - שהם אחד. תפיסה זו מכונה השילוש הקדוש.
הנצרות היא דת דוֹגמטית, כלומר, במרכז הדת עומדים כמה עקרונות שעל הנוצרי להביע את אמונתו המלאה בהם. קבלת העקרונות והצהרת האמונה בהם היא התנאי העיקרי להפיכתו של אדם לנוצרי. סטייה מעקרונות האמונה הרשמיים מכונה הרטיות (הרזיה או הרסיה, ביטוי לכפירה, מונח הקרוב למונח העברי "מינות"). ויכוחים על עקרונות האמונה היו הסיבה התאולוגית המרכזית לפילוגים שחלו בנצרות לאורך השנים.
העקרונות המקובלים כיום על רוב הזרמים הנוצריים הם:
קבלת השילוש הקדוש
האמונה כי ישו היה אל ואדם כאחד (אמונה שעוררה בעבר מחלוקת בין פלגים בנצרות)
האמונה כי צליבתו כאדם באה ככפרה על חטאי האנושות
האמונה כי ישו קם לתחייה מקברו ביום השלישי לאחר שנצלב
האמונה שמריה (מרים) שילדה את ישו הייתה בתולה לפני שילדה את ישו ונותרה בתולה לאחר לידתו (יש נוצרים החולקים על הסיפא של הדוֹגמה הזו)
אמונה בנצחיות הנפש
אמונה ביום הדין, שבו המתים יקומו לתחייה וישו יחזור וישפוט אותם
קבלת החלטות ועידת ניקיאה (ועידת בישופים, שהתכנסה בשנת 325 לספירה וקבעה את עקרונות הנצרות שלעיל. הפלגים השונים בנצרות חלוקים לגבי שאלת הסמכות לפרש את ההחלטות ולהתאימן לרוח הזמן)
עקרונות האמונה מנוסחים במסמך המכונה "קרדו" (credo, בלטינית: "אני מאמין").
לכל פלג בנצרות "קרדו" משלו, אבל רוב העקרונות משותפים לכלל הפלגים.
הדמות המרכזית
הדמות המרכזית בדת הנוצרית, על כל פלגיה, היא דמותו של ישו הנוצרי. על-פי המקורות הנוצריים, בעיקר ספרי הברית החדשה, ישו היה יהודי שחי בתחילת המאה ה-1 לספירה, נשא הטפות דתיות ואף חולל נסים. תלמידיו ראו בו את המשיח בן דוד, אולם הסנהדרין, המוסד היהודי העליון בארץ ישראל דאז, ראתה בו מורד ולפי המסורת הנוצרית מסרה אותו לידי השלטונות הרומיים כדי שיוציאו אותו להורג. הוצא להורג בצליבה בירושלים. בתקופה מאוחרת יותר התפתחה בנצרות תאולוגיה, שעל-פיה ישו היה בן האלוהים, כלומר ההוויה בשילוש שנקראת "הבן" אשר לבשה בשר ודם והופיעה בדמות אדם (האל בתחפושת או בהתגלות) וכי צליבתו הייתה מעין הקרבת קורבן למען כפרת החטאים של האנושות כולה.
החטא הקדמון
משעת לידתו האדם חוטא, כיוון שנוצר בחטא. חטא זה הוא החטא הקדמון, שבו נכשלו אדם וחוה בסיפור הבריאה. כל אדם נושא חטא קדמון זה איתו ומוסיף לו את חטאיו. חטאיו של האדם מרחיקים את נשמתו של האדם מהאל, ומקרבים אותו לעולם הרע. על אף ההשקפה הזו, מקובל על נוצרים רבים כי ישו כיפר בסבלו על החטא הקדמון, ובכך שחרר ממנו את בני האדם בני זמננו.
עקרון הנלווה אל החטא הוא עיקרון הכפרה. על ידי עינוי הגוף, מתחברת נשמת האדם לאל ומכפרת על חטאיה (עינויים מקובלים הם צומות והתנזרות מהנאות שונות). על פי האמונה הקתולית הקלאסית, תרומה מסוימת לכנסייה מסוגלת אף היא לכפר על חטאים. סביב עיקרון זה נוצרה בהיסטוריה של הנצרות תופעה של כפרה בה מתוודה המאמין החוטא בפני כומר מוודא על חטאיו בתא ווידוי מיוחד, ובסוף הווידוי גוזר הכומר את המעשים שעל המאמין לעשות על מנת לכפר על חטאיו.
נזורה/נזיר
תופעה היסטורית נוספת שהתפתחה לאור עיקרון זה היא הנזירות הנוצרית.
הנזורה בנצרות התחילה במדבריות מצרים במאה ה-4 כמסגרת של חיי סבל והתענות, שהוקמה על ידי הנזירים המצרים אנטוניוס ופאכומיוס. הם נחשבים בנצרות כקדושים, ונתפסים כנזירים הראשונים בעולם הנוצרי.
השארות הנפש
על פי הנצרות הקלאסית, לאחר מות הגוף, נשלחת נשמת האדם לחיי נצח בעולם הבא. שם נחלקות הנשמות ל"צדיקות", המגיעות לגן עדן ול"חוטאות", המגיעות לגיהנום. צדיקותה של הנשמה אינה נקבעת רק על פי מעשי האדם שנשא אותה במהלך חייו, אלא גם לפי מידת הכרתו של הנוצרי בעיקרי האמונה ומסירותו להם. בנצרות הקלאסית, נוצרי אינו יכול להיחשב צדיק אם לא האמין באמונה שלמה בעיקרי האמונה המנוסחים בקרדו. אמצעי חשוב לכפרה זו הוא הווידוי על סף המוות - על הגוסס להתוודות על חטאיו ולחזור בתשובה בפני כומר מוודה, על מנת שנפשו תעזוב את העולם הזה חפה מחטאים.
האוונגליונים בברית החדשה מספרים כי ישו, מייסד הדת, נולד בעיר בית לחם שבהרי יהודה בשלהי ימי מלכותו של הורדוס. שמו העברי המקורי היה ככל הנראה ישוע. אביו יוסף הוא, על-פי הברית החדשה, צאצא של דוד המלך, אולם הוא התגורר בנצרת שבגליל והיה נגר במקצועו. אמו נקראה מרים. האוונגליונים מספרים כי מרים לא התעברה מבעלה, אלא מרוח הקודש, כך שהיא נותרה בבתוליה על אף ההתעברות. כיוון שכך היא מכונה בנצרות "מרים הבתולה". היא שנייה בחשיבותה רק לישו עצמו, שכן היא האישה היחידה שלא נזקקה לחטא הקדמון כדי להתעבר, וכיוון שהיא נשאה ברחמה את "בן האלוהים".
על פי הברית החדשה, חכמים שבאו מן המזרח באו לבקר את הרך הנולד ולהביא לו מתנות כיוון שראו בו את מלך היהודים החדש וייחסו ללידתו חשיבות רבה. המלך הורדוס ששמע על כך הורה להוציא להורג את כל התינוקות בבית לחם, אולם יוסף הספיק לברוח עם משפחתו למצרים, וכך הציל את התינוק. בעוד ישו מיוחס בברית החדשה לשושלת בית דוד, הורדוס היה מלך מבית חשמונאי. משמת הורדוס, חזר יוסף עם משפחתו לארץ ישראל. משהתבגר החל ישו להטיף, ואף אסף סביבו תלמידים, אולם המפנה הגדול בחייו חל כשפגש את יוחנן המטביל.
על פי האמונה הנוצרית, שפותחה במיוחד על ידי פאולוס (שאול התרסי), ישו הוא בנו של האלהים שירד לגאול את האנושות על ידי מותו. לפי אמונה זו, צליבתו בידי הנציב הרומי פונטיוס פילטוס באה ככפרה על חטאי האנושות ועל החטא הקדמון. האוונגליונים מספרים כי ישו קם לתחייה שלושה ימים לאחר צליבתו, ועלה לשמים זמן-מה לאחר מכן. על פי האמונה הנוצרית יחזור ישו פעם נוספת על מנת לגאול את העולם באחרית הימים (אירוע המכונה "האפוקליפסה").
הפולחן הנוצרי
הספר המקודש לנצרות הוא הביבליה (Bible) הכולל את "הברית הישנה" (התנ"ך), בכריכה אחת עם הברית החדשה. הברית החדשה על-פי הנצרות באה לעולם כדי לחדש את הברית הישנה עם האל.
מקום המפגש הדתי של הנוצרים מכונה כנסייה (שם זה משמש גם לתיאור המנגנון הדתי הכולל), ושימושה העיקרי הוא לתפילה.
איש הדת הממונה על התפילות בכנסייה מכונה כומר, ולו קהילת מאמינים, אנשי דת נוספים בסולם ההיררכיה הם בישוף שהוא הדרגה הדתית הגבוהה ביותר, וקרדינל (חשמן) שהוא דרגה מנהלית.
הסמל של הדת הנוצרית הוא הצלב, המסמל את צליבתו וקורבנו של ישו.
היום המקודש של הנצרות הוא יום ראשון, שבו נהוג לשבות מעבודה וללכת לכנסייה ואף נהוג לדחות אליו חגים ואירועים.
מקום מקודש- ארץ ישראל ככלל נחשבת כארץ הקדושה, ערים ואתרים רבים כמו בית לחם, נצרת, ירושלים ובה כנסיית הקבר שבה נקבר ישו ודרך הייסורים -הדרך שבה הלך ישו אל מותו, נהר הירדן, ומקומות נוספים שבהם עשה ישו ניסים לפי המסורת כמו הכנרת. מאמינים נוצרים שבאים לבקר בארץ ישראל מסיבות דתיות נקראים צליינים.
בנצרות הקתולית מהווים הסקרמנטים צינורות להעברת החסד האלוהי למאמין. על-פי הדוקטרינה הקתולית, העניק ישו את הסקרמנטים למאמינים מאחר שזוהי דרך מוחשית דרכה יוכלו לקבל את החסד. שבעת הסקרמנטים שהפכו קאנוניים הם: טבילה, קונפירמציה, נישואין, הליטורגיה הקדושה, וידוי, המשיחה האחרונה וההסמכה לכהונה.
חגים
חג הפסחא - מציין את תחיית המתים של ישו לאחר צליבתו
חג המולד - מציין את הולדת ישו
חג העלייה לשמים (אסנסיון) - מציין את עלייתו של ישו השמימה
חג ההתגלות - מציין את התגלות האלוהים בצורת אדם
חג הבשורה
חג שבועות (פנטקוסט - חמישים יום ביוונית (7 שבועות)) - מציין את צליחת רוח הקודש על השליחים (האפוסטולים).
http://mauricioeretzisrael.wordpress.com/category/%D7%A0%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA/33-%D7%90%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%91%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%AA/
אדריכלות הכנסיות
מבנה הכנסייה של הדת הנוצרית שואב ממסורת הבנייה הרומית שקדמה לה. המבנה הבסיסי של הכנסייה הנוצרית, הבזיליקה, מקורו באדריכלות הרומית, והוא נבחר בשל יכולתו להכיל קהל גדול. מספר שינויים חשובים נערכו באדריכלות הבזיליקה כדי להתאימה לצרכים הנוצריים, המרכזי בהם הוא הפיכתה ממבנה רוחב, שהכניסה אליו היא מן החלק הרחב, למבנה אורך, שבו הכניסה היא מחלקו הצר. שינוי זה יוצר מבנה טקסי יותר, משום שהוא ממקד את המאמינים בליטורגיקה הדתית. כל הכנסיות, מהראשונות ועד המודרניות, ממקדות את המבט לכיוון מסוים בתוך המבנה, שעל פי רוב גם פונה למזרח. במבני הפולחן הפגאניים של רומא העתיקה, לעומת זאת, השימוש במבנה לצורכי הפולחן היה שונה. הכנסייה, במיוחד בימי הביניים, לא הייתה רק מבנה דת, אלא גם מבנה ציבור שבו מתקיימים אירועים ומפגשים שונים של הקהילה. במהלך ההיסטוריה התפתחה מאוד אדריכלות הכנסיות כמבני דת וכמבני ציבור, המתאפיינים בכל תקופה ובכל אזור באלמנטים שונים המעידים על רוח הזמן ועל אופיה של החברה.
נהוג לחלק את סגנונות האדריכלות של בניית הכנסיות למספר תקופות:
הנצרות המוקדמת: מתקופת הקיסר קונסטנטינוס, שהתיר, בצו מילנו, את פולחן הדת הנוצרית באימפריה הרומית והתקופה שבה הפכה הנצרות לדת השלטת של האימפריה הרומית המזרחית. אדריכלות הכנסיות של תקופה זו הייתה בעיקר בנייה של בזיליקות רומיות המתפקדות כמבנה אורך שבו יש כיוון תפילה אחד מוגדר. באדריכלות זו טרם הוגדרה צורה ברורה וייחודית למבנה התפילה הנוצרי.
אדריכלות ביזנטית: מהמאה ה-6 ועד שלהי ימי הביניים באזור האימפריה הביזנטית - מזרח הים התיכון, בעיקר סביב קונסטנטינופוליס, הבלקן, סוריה וארץ ישראל. הסגנון הביזנטי היה הראשון שניסה להגדיר באופן רשמי אדריכלות כנסיות. הביזנטיים פיתחו את הכנסייה בעלת תוכנית "הצלב היווני" ושמו דגש על החדרת האור למבנה.
אדריכלות רומנסקית: במאות ה-11 וה-12 במערב אירופה, בעיקר בצרפת. סגנון זה מייצג את אירופה המתעוררת מחשכת ימי הביניים בתקופה שבה שורר פחד משודדים ומברברים. האדריכלות היא כבדה, מבצרית ובעלת קירות תמך גדולים. חלל הפנים בנוי מסדרת קמרונות המגדירים תאי נפח לאורך ה"ספינה הראשית".
אדריכלות גותית: מהמאה ה-12 עד המאה ה-14 במרכז ומערב אירופה. הקתדרלות של שיא הגותיקה התאפיינו בתמירות רבה ובפרופורציות לא אנושיות של חלל. מטרתן הייתה לתת למתפלל תחושה של אפסות לעומת האל. הגותיקה הייתה עמוסת קישוטים ופיסולים, גם בחלקים הגבוהים מאוד של המבנים, באופן ששום סגנון לא הגיע אליו. בגותיקה התפתחו שיטות בנייה חדשות, כגון תמיכות דואות, שהפכו את מבנה האבן למבנה קל ואוורירי באופן יחסי ואפשרו ליצור פתחים וחלונות גדולים מאוד.
אדריכלות הרנסאנס: המאה ה-15 עד המאה ה-16, בעיקר באיטליה. סגנון הרנסאנס ניסה לשחזר את סגנון הבנייה הקלאסי. כנסיות הרנסאנס היו בעלות צורות פשוטות ונקיות יותר בדומה למבנים הרומיים, הן היו נמוכות יותר מאלו הגותיות, קישוטיות הרבה פחות ובעלות פרופורציות אנושיות יותר.
אדריכלות הבארוק: המאה ה-17, תחילה באיטליה ואחר כך בשאר אירופה ואמריקה הלטינית. סגנון הבארוק באדריכלות הכנסיות היה דומה מאוד בצורתו לסגנון הרנסאנס, אלא מקושט ועמוס יותר בפרטים ובצורות.
נאו-קלאסיציזם ונאו-גותיקה: מהמאה ה-18 עד המאה ה-20. מדובר בשני סגנונות שונים, אך בשניהם קיים חיקוי סגנונות קודמים. חיקוי הסגנונות מתבצע עם שינויים בעיקר באופי הקישוטים וטכנולוגיית הבנייה המשפיעה גם על העיצוב. הניאו-קלסיציזם חיקה את הרנסאנס ואת האדריכלות הקלאסית והסגנון הניאו-גותי ניסה להחיות את הסגנון הגותי של ימי הביניים.
כנסיות מודרניות שנבנו במאה ה-20 ברוח המודרניזם ובשבירת חלק מהמוסכמות של בניית כנסיות. כנסיות מודרניות רבות אינן כוללות את חלקי הכנסייה המסורתיים ובקומפוזיציה הצפויה. כמו כן הן נבנות בשיטות בנייה חדשות המאפשרות צורות אחרות ושפה אחרת של עיצוב המבנה. אחת הדוגמאות המוצלחות לסגנון זה היא כנסיית נוטרדאם
די או שבצרפת.
נרתקס אפסיס הספינה הראשית
אמבולטוריים קפלות סביב האמבולטוריים ספינות צדדיות
טרנספט אגף המקהלה
תרשימים - GFDL
אדריכלות באמנות הקדומה-
בתקופה שקדמה להכרה בנצרות קיימו הנוצרים התכנסויות וטקסי פולחן בסתר בבתים פרטיים, בקטקומבות, במנהרות, במחילות ובקברים מתחת לאדמה. בשנת 313 הפכה הנצרות מדת מותרת לדת רשמית באימפריה הרומית, ובסוף המאה ה-4 החלה בנייה אינטנסיבית של מבני פולחן.
הקיסר קונסטנטינוס היה הפטרון של הדת המתהווה. תרומתו הראשונה לנצרות הייתה הענקת ארמון הלטרנו בשנת 313 לבישוף של רומא לצורכי מגורים. מתנה זו יצרה מהפך מיידי במעמד הנוצרים, שמנהיגיהם זכו למגורי פאר, והייתה לה גם חשיבות סמלית רבה בעבור המאמינים הנוצרים. (מאז ובמשך כאלף שנים ברציפות שימש ארמון הלטרנו משכנם של האפיפיורים.) קונסטנטינוס מימן את בנייתן של כנסיות רבות ברומא, באנטיוכיה ובארץ ישראל.
דרישות להקמת מבנה הדת הנוצרי:
בניית כנסיות לצורכי פולחן הייתה אחת מהדילמות המורכבות שעמדו בפני אבות הכנסייה לאחר ועידת ניקיאה הראשונה.
-ריבוי המאמינים חייב מקומות התכנסות מתאימים שאמורים לשרת קהל רב, ובנוסף לכך מקום מכובד בעבור הקיסר ופמלייתו, שבחסותו מתקיימת הדת החדשה.
-המבנה הפולחני החדש היה צריך להיות בעל חלל גדול כי הפולחן נערך בתוך המבנה, בניגוד למקדשים הפגאניים שבהם הטקס נערך בחוץ, על פודיום (במה) בכניסה או בחזית המקדש.
-אבות הכנסייה התנגדו לכל מה שהזכיר את עבודת האלילים, ולכן המבנה היה חייב להיות שונה ממקדש פגאני. זו גם הסיבה שבתקופת הנצרות הקדומה לא הוצבו פסלים בכנסייה.
-אבות הכנסייה חיפשו מבנה הולם לקיום הסקרמנטים (הטקסים הנוצריים) במבנה, כמו המיסות, טקס הטבילה וטקס האוֹקָרִיסְטָה (אכילת לחם הקודש ושתיית יין הקודש).
-היה צורך ליצור הפרדה בין המאמינים ובין המצטרפים החדשים שנחשבו לכופרים עד שטבלו, ולייעד מקום מיוחד לבישוף ולאנשי הכמורה.
-היה צריך להתאים את המבנה לאדריכלות הרומית המפוארת, ולעצב מבנה שיאדיר את קונסטנטינוס, שראה את עצמו כשליחו השלושה-עשר של ישו.
פרופסור נורית כנען-קדר סבורה שבמחשבה של ימי הביניים הכנסייה נתפסה כמיקרוקוסמוס המשקף את המָקרוקוסמוס, או במילים אחרות, המבנה של הכנסייה המחיש בחומר את סדר העולם ההיררכי של הממלכה השמימית. חוקרים רבים סבורים כי החל מתקופת הנצרות הקדומה ואילך המבנה הפיזי של הכנסייה, כלומר הבניין עצמו, סימל ושיקף מציאות אידאית לצד מציאות חומרית. לחלקים האדריכליים של הכנסייה יוחסו משמעויות סמליות שונות מעבר לקיום הפיזי. לדוגמה: הכנסייה עצמה נתפסה כשער השמים המסמלת את ירושלים השמימית, וכך גם הכיפה או התקרה. עמודי הכנסייה נתפסו כסמל לשליחים, לנביאים ולאבות הכנסייה, והאפסיס סימל של ישו המשיח.
מבנה הכנסייה: אולם גדול ולאורכו עמודים – קולונדה. אם מעל העמודים יש קשת – ארקאדה.
בקצה האולם יש גומחה – אפסיס. 3 פתחים/שערים בתחילה בקו הרוחב ואחר כך בקו האורך (כמו במקדש פגאני שהוא המקור לצורת המבנה).
הבזיליקה הנוצרית הקדומה
הבזיליקה הרומית הייתה אב-טיפוס למבנה אדריכלי שהתאים לכנסייה הנוצרית. היא הייתה מבנה אזרחי, חילוני וציבורי, שבו התנהלו החיים הציבוריים, הפוליטיים והכלכליים, כמו מסחר ומשפט. הבזיליקה הרומית נוצרה כדי לספק לתושבים מקום מקורה להתכנסות ומפלט מהשמש הקופחת בקיץ ומהקור של ימי החורף, ולא הייתה קשורה לפולחן אלילי
הבזיליקה הרומית הייתה מבנה מלבני מאורך, עם אולם פנימי שהיה מופרד לאגפים על-ידי שני טורי עמודים. הכניסה לבזיליקה הייתה בצד הרוחבי או בצד האורכי, ולעיתים היה במבנה יותר מאפסיס אחד. האפסיס היה מוגבה בכמה מדרגות, וזה איפשר לשופט, לסנטור או לנואם להיראות ולהישמע היטב.
בבזיליקה הנוצרית נעשו שינויים כדי להתאימה לצרכים הנוצריים. בעוד שבבזיליקה הרומית היו פתחים רבים מכיוונים שונים ויותר מאפסיס אחד, לבזיליקה הנוצרית הקדומה הייתה כניסה אחת ואפסיס אחד, על-פי רוב במזרח.
למבנה הייתה אוריינטציה אורכית, כלומר הכוונה מרחבית שהובילה את המאמין לכיוון האפסיס, והכניסה למבנה הייתה ממול. שינוי זה מיקד את המאמינים למקום הפולחן הנוצרי, שהיה באפסיס או לפני המזבח בצד מזרח, החלק המקודש ביותר במבנה. בתקופת הנצרות הקדומה באפסיס המוגבה אבות הכנסייה והכמרים ישבו על ספסלי אבן בצורת חצי עיגול, לפניהם עמד המזבח ועליו נערכה המיסה. קרני השמש שחדרו פנימה דרך החלונות סימלו את האור האלוהי. באולם המרכזי הייתה קומת חלונות, משום שהחלק המרכזי היה גבוה יותר מהאגפים, כך שקרני השמש האירו את המאמינים שישבו באולם התווך באור "אלוהי". החלוקה הפנימית לאולם תווך ולאגפים הגדילה את החלל הפנימי, וכך גם ניתן היה לייעד את חלקי המבנה למטרות נוספות. למשל, לאגפים הורשו להיכנס מתנצרים חדשים שעדיין לא הוטבלו ולכן לא הורשו להיכנס לאולם התווך. הם יכלו לצפות בטקסים מהאגפים, שהוגבלו על-ידי שורות העמודים, אזור שהיה גם פחות מואר, במשמעות כפולה.
המבנים הראשונים שנבנו התקשרו ישירות לאתרים שהנציחו אירועים מחייו של ישו ושליחיו. בשנת 325, לאחר ועידת ניקיאה, הלנה אוגוסטה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, נסעה לירושלים ובנתה שם ארבע כנסיות, בתמיכתו ובמימונו של בנה. החשובות שבהן היו כנסיית המולד בבית לחם וכנסיית הקבר בירושלים. בכך היא יצרה תקדים של כנסיות זיכרון-עד, הממוקמות במיקום הפיזי של האירועים המכוננים של הנצרות. החוקרים סבורים שהמקומות האלה היו ידועים בעת העתיקה וקיימו בהם פולחן לזכר ישו מיד לאחר מותו, מתוך הנחה שיש לכבד את מקום קבורתו, כפי שהיה נהוג במסורת היהודית.
לדוגמא- כנסיית סן פטרוס הישנה
חלקי הבזיליקה הנוצרית על-פי כנסיית סן פטרוס
הבזיליקה הנוצרית היא מבנה אורכי שאליו נכנסים דרך מבואה שנקראת "נרטקס", שיוצרת במכוון חיץ בין אזור החולין ובין האזור המקודש. בתקופת הנצרות הקדומה הותר לכופרים או למי שרצו להתנצר לראות את הטקסים מהנרטקס או מהחלק האחורי של האגפים.
חלל הכנסייה כלל חמישה מעברים. החלק המרכזי הרחב ביותר נקרא "אולם התווך", "ספינה מרכזית", או "נאבה". בקצה אולם התווך בנוי האפסיס; בו התכנסו המאמינים הנוצרים ובו נערך הטקס. משני צידי אולם התווך היו שני אגפים, שם התכנסו המצטרפים החדשים לנצרות. בין האולם המרכזי ובין האגפים היו עמודים, וניתן היה לעבור מאגף אחד למשנהו. כבר הוזכר קודם שחלק מאולם התווך הוגבה במרכז ואילו האגפים היו נמוכים יותר. זה איפשר לפתוח חלונות וליצור קומת תאורה שהאירה את אולם התווך. התקרה של הבזיליקה הייתה מקורה בעץ, והחלק החיצוני היה גג גמלוני מכוסה רעפים.
המבנה המקורי של כנסיית סן פטרוס היה ללא "טרנספט" – החלק הרוחבי החוצה את מבנה האורך ויוצר צורת צלב לטיני. הטרנספט נקרא גם "מבנה רוחב" או "חוצה". מרבית החוקרים סבורים שצורת הצלב ומשמעותה הסמלית התפתחו רק בשלב מאוחר יותר (במאה ה-6). לדעתם המטרה העיקרית של הוספת הטרנספט למבנה הייתה לכוון את עולי הרגל שהגיעו לבקר בקברו של פטרוס הקדוש כך שיחלפו על פני הקבר במסלול קבוע דרך האגפים, מבלי להפריע למהלך התפילות או הטקסים שהתקיימו באולם התווך.
מקום ההצטלבות בטרנספט נחשב למקום המקודש ביותר. מתחתיו הייתה הקריפטה של פטרוס הקדוש, ומעליו יצרו במשך השנים כיפה, ושם גם היה מקומה של המקהלה. במבנים גדולים מאוד הועבר המזבח למקום קרוב יותר להצטלבות, כדי ליצור קשר ישיר יותר עם המאמינים.
האפסיס הוא האזור הנמצא בסוף אולם התווך. האפסיס הרומי והאפסיס בנצרות הקדומה היה מבנה ארכיטקטוני חיצוני, שצורתו חצי עיגול (לעיתים אפילו חצי מתומן), הבנוי בהמשך הבזיליקה כחלק המתווסף לצידו החיצוני האחורי של המבנה. האפסיס כמרכיב ארכיטקטוני אינו נישה או גומחה (נישה או גומחה נבנים במעבה הקיר, ואינם אלמנטים חיצוניים בנויים). בנצרות הקדומה (עד המאה ה-5) האפסיס היה המרכיב הארכיטקטוני הקדוש ביותר בכנסייה או בבזיליקה. החל מהמאה ה-5 הכיפות החלו להתחרות בקדושת האפסיס, כיוון שנתפסו ככיפת השמים, כעולם של מעלה וכמקום מושבו של ישו.
האפסיס בכנסיית סן פטרוס נבנה מלכתחילה בצד מערב, ולא בצד מזרח כפי שהיה מקובל. השינוי בכיוון האפסיס נבע מכך שקונסטנטינוס השתדל לבנות את הבזיליקה בדיוק במקום שבו נקבר פטרוס הקדוש, ועובדה זו השפיעה על התכנון של הבניין, שאמור היה להיבנות בגדה המערבית של נהר הטיבר, מחוץ לחומת הסירקוס (היפודרום, זירת מרוצי מרכבות) של נרון. הבנייה במקום הייתה בעייתית בגלל הקירבה לנהר והאדמה הבוצית, והיה צורך ליישר ולפלס את השטח. באותה תקופה המקום היה מחוץ לגבולות רומא, ושימש בית קברות למרטירים נוצרים ובישופים. האפסיס במערב נוצר כאילוץ, כיוון שחזית הבזיליקה במזרח הייתה נגישה וקרובה יותר לעיר רומא.
בתהליך התפתחות האדריכלות הנוצרית הקדומה שימשה כנסיית סן פטרוס כמודל לכנסיות שנבנו אחריה.
הדת בעלת מספר המאמינים הגדול בעולם (2.3 מיליארד מאמינים). נוסדה בארץ ישראל לפני כאלפיים שנה, והתבססה על הנצרות הקדומה הדמות המרכזית בנצרות היא ישו הנוצרי. הנחשב הן למשיח ישראל, והן להתגלות אלוהית ישירה בדמות אדם
שמה של הדת בעברית נגזר כנראה משמה של העיר נצרת, העיר שבה גר ישו עם משפחתו רוב ימי חייו, על פי הכתבים הנוצריים (אם כי על-פיהם הוא נולד בבית לחם(
עיקרי האמונה הנוצריים
הנצרות רואה את האלוהות כמורכבת משלושה - האב (אלוהים), הבן (ישו, הנחשב לבן האלוהים) ורוח הקודש (מעין השראה של קדושה) - שהם אחד. תפיסה זו מכונה השילוש הקדוש.
הנצרות היא דת דוֹגמטית, כלומר, במרכז הדת עומדים כמה עקרונות שעל הנוצרי להביע את אמונתו המלאה בהם. קבלת העקרונות והצהרת האמונה בהם היא התנאי העיקרי להפיכתו של אדם לנוצרי. סטייה מעקרונות האמונה הרשמיים מכונה הרטיות (הרזיה או הרסיה, ביטוי לכפירה, מונח הקרוב למונח העברי "מינות"). ויכוחים על עקרונות האמונה היו הסיבה התאולוגית המרכזית לפילוגים שחלו בנצרות לאורך השנים.
העקרונות המקובלים כיום על רוב הזרמים הנוצריים הם:
קבלת השילוש הקדוש
האמונה כי ישו היה אל ואדם כאחד (אמונה שעוררה בעבר מחלוקת בין פלגים בנצרות)
האמונה כי צליבתו כאדם באה ככפרה על חטאי האנושות
האמונה כי ישו קם לתחייה מקברו ביום השלישי לאחר שנצלב
האמונה שמריה (מרים) שילדה את ישו הייתה בתולה לפני שילדה את ישו ונותרה בתולה לאחר לידתו (יש נוצרים החולקים על הסיפא של הדוֹגמה הזו)
אמונה בנצחיות הנפש
אמונה ביום הדין, שבו המתים יקומו לתחייה וישו יחזור וישפוט אותם
קבלת החלטות ועידת ניקיאה (ועידת בישופים, שהתכנסה בשנת 325 לספירה וקבעה את עקרונות הנצרות שלעיל. הפלגים השונים בנצרות חלוקים לגבי שאלת הסמכות לפרש את ההחלטות ולהתאימן לרוח הזמן)
עקרונות האמונה מנוסחים במסמך המכונה "קרדו" (credo, בלטינית: "אני מאמין").
לכל פלג בנצרות "קרדו" משלו, אבל רוב העקרונות משותפים לכלל הפלגים.
הדמות המרכזית
הדמות המרכזית בדת הנוצרית, על כל פלגיה, היא דמותו של ישו הנוצרי. על-פי המקורות הנוצריים, בעיקר ספרי הברית החדשה, ישו היה יהודי שחי בתחילת המאה ה-1 לספירה, נשא הטפות דתיות ואף חולל נסים. תלמידיו ראו בו את המשיח בן דוד, אולם הסנהדרין, המוסד היהודי העליון בארץ ישראל דאז, ראתה בו מורד ולפי המסורת הנוצרית מסרה אותו לידי השלטונות הרומיים כדי שיוציאו אותו להורג. הוצא להורג בצליבה בירושלים. בתקופה מאוחרת יותר התפתחה בנצרות תאולוגיה, שעל-פיה ישו היה בן האלוהים, כלומר ההוויה בשילוש שנקראת "הבן" אשר לבשה בשר ודם והופיעה בדמות אדם (האל בתחפושת או בהתגלות) וכי צליבתו הייתה מעין הקרבת קורבן למען כפרת החטאים של האנושות כולה.
החטא הקדמון
משעת לידתו האדם חוטא, כיוון שנוצר בחטא. חטא זה הוא החטא הקדמון, שבו נכשלו אדם וחוה בסיפור הבריאה. כל אדם נושא חטא קדמון זה איתו ומוסיף לו את חטאיו. חטאיו של האדם מרחיקים את נשמתו של האדם מהאל, ומקרבים אותו לעולם הרע. על אף ההשקפה הזו, מקובל על נוצרים רבים כי ישו כיפר בסבלו על החטא הקדמון, ובכך שחרר ממנו את בני האדם בני זמננו.
עקרון הנלווה אל החטא הוא עיקרון הכפרה. על ידי עינוי הגוף, מתחברת נשמת האדם לאל ומכפרת על חטאיה (עינויים מקובלים הם צומות והתנזרות מהנאות שונות). על פי האמונה הקתולית הקלאסית, תרומה מסוימת לכנסייה מסוגלת אף היא לכפר על חטאים. סביב עיקרון זה נוצרה בהיסטוריה של הנצרות תופעה של כפרה בה מתוודה המאמין החוטא בפני כומר מוודא על חטאיו בתא ווידוי מיוחד, ובסוף הווידוי גוזר הכומר את המעשים שעל המאמין לעשות על מנת לכפר על חטאיו.
נזורה/נזיר
תופעה היסטורית נוספת שהתפתחה לאור עיקרון זה היא הנזירות הנוצרית.
הנזורה בנצרות התחילה במדבריות מצרים במאה ה-4 כמסגרת של חיי סבל והתענות, שהוקמה על ידי הנזירים המצרים אנטוניוס ופאכומיוס. הם נחשבים בנצרות כקדושים, ונתפסים כנזירים הראשונים בעולם הנוצרי.
השארות הנפש
על פי הנצרות הקלאסית, לאחר מות הגוף, נשלחת נשמת האדם לחיי נצח בעולם הבא. שם נחלקות הנשמות ל"צדיקות", המגיעות לגן עדן ול"חוטאות", המגיעות לגיהנום. צדיקותה של הנשמה אינה נקבעת רק על פי מעשי האדם שנשא אותה במהלך חייו, אלא גם לפי מידת הכרתו של הנוצרי בעיקרי האמונה ומסירותו להם. בנצרות הקלאסית, נוצרי אינו יכול להיחשב צדיק אם לא האמין באמונה שלמה בעיקרי האמונה המנוסחים בקרדו. אמצעי חשוב לכפרה זו הוא הווידוי על סף המוות - על הגוסס להתוודות על חטאיו ולחזור בתשובה בפני כומר מוודה, על מנת שנפשו תעזוב את העולם הזה חפה מחטאים.
האוונגליונים בברית החדשה מספרים כי ישו, מייסד הדת, נולד בעיר בית לחם שבהרי יהודה בשלהי ימי מלכותו של הורדוס. שמו העברי המקורי היה ככל הנראה ישוע. אביו יוסף הוא, על-פי הברית החדשה, צאצא של דוד המלך, אולם הוא התגורר בנצרת שבגליל והיה נגר במקצועו. אמו נקראה מרים. האוונגליונים מספרים כי מרים לא התעברה מבעלה, אלא מרוח הקודש, כך שהיא נותרה בבתוליה על אף ההתעברות. כיוון שכך היא מכונה בנצרות "מרים הבתולה". היא שנייה בחשיבותה רק לישו עצמו, שכן היא האישה היחידה שלא נזקקה לחטא הקדמון כדי להתעבר, וכיוון שהיא נשאה ברחמה את "בן האלוהים".
על פי הברית החדשה, חכמים שבאו מן המזרח באו לבקר את הרך הנולד ולהביא לו מתנות כיוון שראו בו את מלך היהודים החדש וייחסו ללידתו חשיבות רבה. המלך הורדוס ששמע על כך הורה להוציא להורג את כל התינוקות בבית לחם, אולם יוסף הספיק לברוח עם משפחתו למצרים, וכך הציל את התינוק. בעוד ישו מיוחס בברית החדשה לשושלת בית דוד, הורדוס היה מלך מבית חשמונאי. משמת הורדוס, חזר יוסף עם משפחתו לארץ ישראל. משהתבגר החל ישו להטיף, ואף אסף סביבו תלמידים, אולם המפנה הגדול בחייו חל כשפגש את יוחנן המטביל.
על פי האמונה הנוצרית, שפותחה במיוחד על ידי פאולוס (שאול התרסי), ישו הוא בנו של האלהים שירד לגאול את האנושות על ידי מותו. לפי אמונה זו, צליבתו בידי הנציב הרומי פונטיוס פילטוס באה ככפרה על חטאי האנושות ועל החטא הקדמון. האוונגליונים מספרים כי ישו קם לתחייה שלושה ימים לאחר צליבתו, ועלה לשמים זמן-מה לאחר מכן. על פי האמונה הנוצרית יחזור ישו פעם נוספת על מנת לגאול את העולם באחרית הימים (אירוע המכונה "האפוקליפסה").
הפולחן הנוצרי
הספר המקודש לנצרות הוא הביבליה (Bible) הכולל את "הברית הישנה" (התנ"ך), בכריכה אחת עם הברית החדשה. הברית החדשה על-פי הנצרות באה לעולם כדי לחדש את הברית הישנה עם האל.
מקום המפגש הדתי של הנוצרים מכונה כנסייה (שם זה משמש גם לתיאור המנגנון הדתי הכולל), ושימושה העיקרי הוא לתפילה.
איש הדת הממונה על התפילות בכנסייה מכונה כומר, ולו קהילת מאמינים, אנשי דת נוספים בסולם ההיררכיה הם בישוף שהוא הדרגה הדתית הגבוהה ביותר, וקרדינל (חשמן) שהוא דרגה מנהלית.
הסמל של הדת הנוצרית הוא הצלב, המסמל את צליבתו וקורבנו של ישו.
היום המקודש של הנצרות הוא יום ראשון, שבו נהוג לשבות מעבודה וללכת לכנסייה ואף נהוג לדחות אליו חגים ואירועים.
מקום מקודש- ארץ ישראל ככלל נחשבת כארץ הקדושה, ערים ואתרים רבים כמו בית לחם, נצרת, ירושלים ובה כנסיית הקבר שבה נקבר ישו ודרך הייסורים -הדרך שבה הלך ישו אל מותו, נהר הירדן, ומקומות נוספים שבהם עשה ישו ניסים לפי המסורת כמו הכנרת. מאמינים נוצרים שבאים לבקר בארץ ישראל מסיבות דתיות נקראים צליינים.
בנצרות הקתולית מהווים הסקרמנטים צינורות להעברת החסד האלוהי למאמין. על-פי הדוקטרינה הקתולית, העניק ישו את הסקרמנטים למאמינים מאחר שזוהי דרך מוחשית דרכה יוכלו לקבל את החסד. שבעת הסקרמנטים שהפכו קאנוניים הם: טבילה, קונפירמציה, נישואין, הליטורגיה הקדושה, וידוי, המשיחה האחרונה וההסמכה לכהונה.
חגים
חג הפסחא - מציין את תחיית המתים של ישו לאחר צליבתו
חג המולד - מציין את הולדת ישו
חג העלייה לשמים (אסנסיון) - מציין את עלייתו של ישו השמימה
חג ההתגלות - מציין את התגלות האלוהים בצורת אדם
חג הבשורה
חג שבועות (פנטקוסט - חמישים יום ביוונית (7 שבועות)) - מציין את צליחת רוח הקודש על השליחים (האפוסטולים).
http://mauricioeretzisrael.wordpress.com/category/%D7%A0%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA/33-%D7%90%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%91%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%AA/
אדריכלות הכנסיות
מבנה הכנסייה של הדת הנוצרית שואב ממסורת הבנייה הרומית שקדמה לה. המבנה הבסיסי של הכנסייה הנוצרית, הבזיליקה, מקורו באדריכלות הרומית, והוא נבחר בשל יכולתו להכיל קהל גדול. מספר שינויים חשובים נערכו באדריכלות הבזיליקה כדי להתאימה לצרכים הנוצריים, המרכזי בהם הוא הפיכתה ממבנה רוחב, שהכניסה אליו היא מן החלק הרחב, למבנה אורך, שבו הכניסה היא מחלקו הצר. שינוי זה יוצר מבנה טקסי יותר, משום שהוא ממקד את המאמינים בליטורגיקה הדתית. כל הכנסיות, מהראשונות ועד המודרניות, ממקדות את המבט לכיוון מסוים בתוך המבנה, שעל פי רוב גם פונה למזרח. במבני הפולחן הפגאניים של רומא העתיקה, לעומת זאת, השימוש במבנה לצורכי הפולחן היה שונה. הכנסייה, במיוחד בימי הביניים, לא הייתה רק מבנה דת, אלא גם מבנה ציבור שבו מתקיימים אירועים ומפגשים שונים של הקהילה. במהלך ההיסטוריה התפתחה מאוד אדריכלות הכנסיות כמבני דת וכמבני ציבור, המתאפיינים בכל תקופה ובכל אזור באלמנטים שונים המעידים על רוח הזמן ועל אופיה של החברה.
נהוג לחלק את סגנונות האדריכלות של בניית הכנסיות למספר תקופות:
הנצרות המוקדמת: מתקופת הקיסר קונסטנטינוס, שהתיר, בצו מילנו, את פולחן הדת הנוצרית באימפריה הרומית והתקופה שבה הפכה הנצרות לדת השלטת של האימפריה הרומית המזרחית. אדריכלות הכנסיות של תקופה זו הייתה בעיקר בנייה של בזיליקות רומיות המתפקדות כמבנה אורך שבו יש כיוון תפילה אחד מוגדר. באדריכלות זו טרם הוגדרה צורה ברורה וייחודית למבנה התפילה הנוצרי.
אדריכלות ביזנטית: מהמאה ה-6 ועד שלהי ימי הביניים באזור האימפריה הביזנטית - מזרח הים התיכון, בעיקר סביב קונסטנטינופוליס, הבלקן, סוריה וארץ ישראל. הסגנון הביזנטי היה הראשון שניסה להגדיר באופן רשמי אדריכלות כנסיות. הביזנטיים פיתחו את הכנסייה בעלת תוכנית "הצלב היווני" ושמו דגש על החדרת האור למבנה.
אדריכלות רומנסקית: במאות ה-11 וה-12 במערב אירופה, בעיקר בצרפת. סגנון זה מייצג את אירופה המתעוררת מחשכת ימי הביניים בתקופה שבה שורר פחד משודדים ומברברים. האדריכלות היא כבדה, מבצרית ובעלת קירות תמך גדולים. חלל הפנים בנוי מסדרת קמרונות המגדירים תאי נפח לאורך ה"ספינה הראשית".
אדריכלות גותית: מהמאה ה-12 עד המאה ה-14 במרכז ומערב אירופה. הקתדרלות של שיא הגותיקה התאפיינו בתמירות רבה ובפרופורציות לא אנושיות של חלל. מטרתן הייתה לתת למתפלל תחושה של אפסות לעומת האל. הגותיקה הייתה עמוסת קישוטים ופיסולים, גם בחלקים הגבוהים מאוד של המבנים, באופן ששום סגנון לא הגיע אליו. בגותיקה התפתחו שיטות בנייה חדשות, כגון תמיכות דואות, שהפכו את מבנה האבן למבנה קל ואוורירי באופן יחסי ואפשרו ליצור פתחים וחלונות גדולים מאוד.
אדריכלות הרנסאנס: המאה ה-15 עד המאה ה-16, בעיקר באיטליה. סגנון הרנסאנס ניסה לשחזר את סגנון הבנייה הקלאסי. כנסיות הרנסאנס היו בעלות צורות פשוטות ונקיות יותר בדומה למבנים הרומיים, הן היו נמוכות יותר מאלו הגותיות, קישוטיות הרבה פחות ובעלות פרופורציות אנושיות יותר.
אדריכלות הבארוק: המאה ה-17, תחילה באיטליה ואחר כך בשאר אירופה ואמריקה הלטינית. סגנון הבארוק באדריכלות הכנסיות היה דומה מאוד בצורתו לסגנון הרנסאנס, אלא מקושט ועמוס יותר בפרטים ובצורות.
נאו-קלאסיציזם ונאו-גותיקה: מהמאה ה-18 עד המאה ה-20. מדובר בשני סגנונות שונים, אך בשניהם קיים חיקוי סגנונות קודמים. חיקוי הסגנונות מתבצע עם שינויים בעיקר באופי הקישוטים וטכנולוגיית הבנייה המשפיעה גם על העיצוב. הניאו-קלסיציזם חיקה את הרנסאנס ואת האדריכלות הקלאסית והסגנון הניאו-גותי ניסה להחיות את הסגנון הגותי של ימי הביניים.
כנסיות מודרניות שנבנו במאה ה-20 ברוח המודרניזם ובשבירת חלק מהמוסכמות של בניית כנסיות. כנסיות מודרניות רבות אינן כוללות את חלקי הכנסייה המסורתיים ובקומפוזיציה הצפויה. כמו כן הן נבנות בשיטות בנייה חדשות המאפשרות צורות אחרות ושפה אחרת של עיצוב המבנה. אחת הדוגמאות המוצלחות לסגנון זה היא כנסיית נוטרדאם
די או שבצרפת.
נרתקס אפסיס הספינה הראשית
אמבולטוריים קפלות סביב האמבולטוריים ספינות צדדיות
טרנספט אגף המקהלה
תרשימים - GFDL
אדריכלות באמנות הקדומה-
בתקופה שקדמה להכרה בנצרות קיימו הנוצרים התכנסויות וטקסי פולחן בסתר בבתים פרטיים, בקטקומבות, במנהרות, במחילות ובקברים מתחת לאדמה. בשנת 313 הפכה הנצרות מדת מותרת לדת רשמית באימפריה הרומית, ובסוף המאה ה-4 החלה בנייה אינטנסיבית של מבני פולחן.
הקיסר קונסטנטינוס היה הפטרון של הדת המתהווה. תרומתו הראשונה לנצרות הייתה הענקת ארמון הלטרנו בשנת 313 לבישוף של רומא לצורכי מגורים. מתנה זו יצרה מהפך מיידי במעמד הנוצרים, שמנהיגיהם זכו למגורי פאר, והייתה לה גם חשיבות סמלית רבה בעבור המאמינים הנוצרים. (מאז ובמשך כאלף שנים ברציפות שימש ארמון הלטרנו משכנם של האפיפיורים.) קונסטנטינוס מימן את בנייתן של כנסיות רבות ברומא, באנטיוכיה ובארץ ישראל.
דרישות להקמת מבנה הדת הנוצרי:
בניית כנסיות לצורכי פולחן הייתה אחת מהדילמות המורכבות שעמדו בפני אבות הכנסייה לאחר ועידת ניקיאה הראשונה.
-ריבוי המאמינים חייב מקומות התכנסות מתאימים שאמורים לשרת קהל רב, ובנוסף לכך מקום מכובד בעבור הקיסר ופמלייתו, שבחסותו מתקיימת הדת החדשה.
-המבנה הפולחני החדש היה צריך להיות בעל חלל גדול כי הפולחן נערך בתוך המבנה, בניגוד למקדשים הפגאניים שבהם הטקס נערך בחוץ, על פודיום (במה) בכניסה או בחזית המקדש.
-אבות הכנסייה התנגדו לכל מה שהזכיר את עבודת האלילים, ולכן המבנה היה חייב להיות שונה ממקדש פגאני. זו גם הסיבה שבתקופת הנצרות הקדומה לא הוצבו פסלים בכנסייה.
-אבות הכנסייה חיפשו מבנה הולם לקיום הסקרמנטים (הטקסים הנוצריים) במבנה, כמו המיסות, טקס הטבילה וטקס האוֹקָרִיסְטָה (אכילת לחם הקודש ושתיית יין הקודש).
-היה צורך ליצור הפרדה בין המאמינים ובין המצטרפים החדשים שנחשבו לכופרים עד שטבלו, ולייעד מקום מיוחד לבישוף ולאנשי הכמורה.
-היה צריך להתאים את המבנה לאדריכלות הרומית המפוארת, ולעצב מבנה שיאדיר את קונסטנטינוס, שראה את עצמו כשליחו השלושה-עשר של ישו.
פרופסור נורית כנען-קדר סבורה שבמחשבה של ימי הביניים הכנסייה נתפסה כמיקרוקוסמוס המשקף את המָקרוקוסמוס, או במילים אחרות, המבנה של הכנסייה המחיש בחומר את סדר העולם ההיררכי של הממלכה השמימית. חוקרים רבים סבורים כי החל מתקופת הנצרות הקדומה ואילך המבנה הפיזי של הכנסייה, כלומר הבניין עצמו, סימל ושיקף מציאות אידאית לצד מציאות חומרית. לחלקים האדריכליים של הכנסייה יוחסו משמעויות סמליות שונות מעבר לקיום הפיזי. לדוגמה: הכנסייה עצמה נתפסה כשער השמים המסמלת את ירושלים השמימית, וכך גם הכיפה או התקרה. עמודי הכנסייה נתפסו כסמל לשליחים, לנביאים ולאבות הכנסייה, והאפסיס סימל של ישו המשיח.
מבנה הכנסייה: אולם גדול ולאורכו עמודים – קולונדה. אם מעל העמודים יש קשת – ארקאדה.
בקצה האולם יש גומחה – אפסיס. 3 פתחים/שערים בתחילה בקו הרוחב ואחר כך בקו האורך (כמו במקדש פגאני שהוא המקור לצורת המבנה).
הבזיליקה הנוצרית הקדומה
הבזיליקה הרומית הייתה אב-טיפוס למבנה אדריכלי שהתאים לכנסייה הנוצרית. היא הייתה מבנה אזרחי, חילוני וציבורי, שבו התנהלו החיים הציבוריים, הפוליטיים והכלכליים, כמו מסחר ומשפט. הבזיליקה הרומית נוצרה כדי לספק לתושבים מקום מקורה להתכנסות ומפלט מהשמש הקופחת בקיץ ומהקור של ימי החורף, ולא הייתה קשורה לפולחן אלילי
הבזיליקה הרומית הייתה מבנה מלבני מאורך, עם אולם פנימי שהיה מופרד לאגפים על-ידי שני טורי עמודים. הכניסה לבזיליקה הייתה בצד הרוחבי או בצד האורכי, ולעיתים היה במבנה יותר מאפסיס אחד. האפסיס היה מוגבה בכמה מדרגות, וזה איפשר לשופט, לסנטור או לנואם להיראות ולהישמע היטב.
בבזיליקה הנוצרית נעשו שינויים כדי להתאימה לצרכים הנוצריים. בעוד שבבזיליקה הרומית היו פתחים רבים מכיוונים שונים ויותר מאפסיס אחד, לבזיליקה הנוצרית הקדומה הייתה כניסה אחת ואפסיס אחד, על-פי רוב במזרח.
למבנה הייתה אוריינטציה אורכית, כלומר הכוונה מרחבית שהובילה את המאמין לכיוון האפסיס, והכניסה למבנה הייתה ממול. שינוי זה מיקד את המאמינים למקום הפולחן הנוצרי, שהיה באפסיס או לפני המזבח בצד מזרח, החלק המקודש ביותר במבנה. בתקופת הנצרות הקדומה באפסיס המוגבה אבות הכנסייה והכמרים ישבו על ספסלי אבן בצורת חצי עיגול, לפניהם עמד המזבח ועליו נערכה המיסה. קרני השמש שחדרו פנימה דרך החלונות סימלו את האור האלוהי. באולם המרכזי הייתה קומת חלונות, משום שהחלק המרכזי היה גבוה יותר מהאגפים, כך שקרני השמש האירו את המאמינים שישבו באולם התווך באור "אלוהי". החלוקה הפנימית לאולם תווך ולאגפים הגדילה את החלל הפנימי, וכך גם ניתן היה לייעד את חלקי המבנה למטרות נוספות. למשל, לאגפים הורשו להיכנס מתנצרים חדשים שעדיין לא הוטבלו ולכן לא הורשו להיכנס לאולם התווך. הם יכלו לצפות בטקסים מהאגפים, שהוגבלו על-ידי שורות העמודים, אזור שהיה גם פחות מואר, במשמעות כפולה.
המבנים הראשונים שנבנו התקשרו ישירות לאתרים שהנציחו אירועים מחייו של ישו ושליחיו. בשנת 325, לאחר ועידת ניקיאה, הלנה אוגוסטה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, נסעה לירושלים ובנתה שם ארבע כנסיות, בתמיכתו ובמימונו של בנה. החשובות שבהן היו כנסיית המולד בבית לחם וכנסיית הקבר בירושלים. בכך היא יצרה תקדים של כנסיות זיכרון-עד, הממוקמות במיקום הפיזי של האירועים המכוננים של הנצרות. החוקרים סבורים שהמקומות האלה היו ידועים בעת העתיקה וקיימו בהם פולחן לזכר ישו מיד לאחר מותו, מתוך הנחה שיש לכבד את מקום קבורתו, כפי שהיה נהוג במסורת היהודית.
לדוגמא- כנסיית סן פטרוס הישנה
חלקי הבזיליקה הנוצרית על-פי כנסיית סן פטרוס
הבזיליקה הנוצרית היא מבנה אורכי שאליו נכנסים דרך מבואה שנקראת "נרטקס", שיוצרת במכוון חיץ בין אזור החולין ובין האזור המקודש. בתקופת הנצרות הקדומה הותר לכופרים או למי שרצו להתנצר לראות את הטקסים מהנרטקס או מהחלק האחורי של האגפים.
חלל הכנסייה כלל חמישה מעברים. החלק המרכזי הרחב ביותר נקרא "אולם התווך", "ספינה מרכזית", או "נאבה". בקצה אולם התווך בנוי האפסיס; בו התכנסו המאמינים הנוצרים ובו נערך הטקס. משני צידי אולם התווך היו שני אגפים, שם התכנסו המצטרפים החדשים לנצרות. בין האולם המרכזי ובין האגפים היו עמודים, וניתן היה לעבור מאגף אחד למשנהו. כבר הוזכר קודם שחלק מאולם התווך הוגבה במרכז ואילו האגפים היו נמוכים יותר. זה איפשר לפתוח חלונות וליצור קומת תאורה שהאירה את אולם התווך. התקרה של הבזיליקה הייתה מקורה בעץ, והחלק החיצוני היה גג גמלוני מכוסה רעפים.
המבנה המקורי של כנסיית סן פטרוס היה ללא "טרנספט" – החלק הרוחבי החוצה את מבנה האורך ויוצר צורת צלב לטיני. הטרנספט נקרא גם "מבנה רוחב" או "חוצה". מרבית החוקרים סבורים שצורת הצלב ומשמעותה הסמלית התפתחו רק בשלב מאוחר יותר (במאה ה-6). לדעתם המטרה העיקרית של הוספת הטרנספט למבנה הייתה לכוון את עולי הרגל שהגיעו לבקר בקברו של פטרוס הקדוש כך שיחלפו על פני הקבר במסלול קבוע דרך האגפים, מבלי להפריע למהלך התפילות או הטקסים שהתקיימו באולם התווך.
מקום ההצטלבות בטרנספט נחשב למקום המקודש ביותר. מתחתיו הייתה הקריפטה של פטרוס הקדוש, ומעליו יצרו במשך השנים כיפה, ושם גם היה מקומה של המקהלה. במבנים גדולים מאוד הועבר המזבח למקום קרוב יותר להצטלבות, כדי ליצור קשר ישיר יותר עם המאמינים.
האפסיס הוא האזור הנמצא בסוף אולם התווך. האפסיס הרומי והאפסיס בנצרות הקדומה היה מבנה ארכיטקטוני חיצוני, שצורתו חצי עיגול (לעיתים אפילו חצי מתומן), הבנוי בהמשך הבזיליקה כחלק המתווסף לצידו החיצוני האחורי של המבנה. האפסיס כמרכיב ארכיטקטוני אינו נישה או גומחה (נישה או גומחה נבנים במעבה הקיר, ואינם אלמנטים חיצוניים בנויים). בנצרות הקדומה (עד המאה ה-5) האפסיס היה המרכיב הארכיטקטוני הקדוש ביותר בכנסייה או בבזיליקה. החל מהמאה ה-5 הכיפות החלו להתחרות בקדושת האפסיס, כיוון שנתפסו ככיפת השמים, כעולם של מעלה וכמקום מושבו של ישו.
האפסיס בכנסיית סן פטרוס נבנה מלכתחילה בצד מערב, ולא בצד מזרח כפי שהיה מקובל. השינוי בכיוון האפסיס נבע מכך שקונסטנטינוס השתדל לבנות את הבזיליקה בדיוק במקום שבו נקבר פטרוס הקדוש, ועובדה זו השפיעה על התכנון של הבניין, שאמור היה להיבנות בגדה המערבית של נהר הטיבר, מחוץ לחומת הסירקוס (היפודרום, זירת מרוצי מרכבות) של נרון. הבנייה במקום הייתה בעייתית בגלל הקירבה לנהר והאדמה הבוצית, והיה צורך ליישר ולפלס את השטח. באותה תקופה המקום היה מחוץ לגבולות רומא, ושימש בית קברות למרטירים נוצרים ובישופים. האפסיס במערב נוצר כאילוץ, כיוון שחזית הבזיליקה במזרח הייתה נגישה וקרובה יותר לעיר רומא.
בתהליך התפתחות האדריכלות הנוצרית הקדומה שימשה כנסיית סן פטרוס כמודל לכנסיות שנבנו אחריה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה